שירה גרפית

…………………………………

קשה לפספס את העבודות של ניצן מינץ, הן מגיחות מפינות רבות ברחבי העיר. בלוקים של מילים, לפעמים על קיר בניין ולפעמים על דלת או  עמוד חשמל. אותיות שמנמנות, בסיסיות בצורתן, שמייצרות זהוא גרפית עקבית וקלה לזיהוי. ניצן מינץ מגדירה עצמה, או שכך הגידרו אותה וזה פשוט נדבק - משוררת גרפית, או משוררת ויזואלית. בראיונות היא מספרת שהכל התחיל בגיל 17 מתוך התמודדות עם דכאונות וגיל ההתבגרות. הגרפיטי הפך למקור פורקן. בראיון למגזין פורטפוליו ב-2020 סיפרה ״אני והחברה הכי טובה שלי נהגנו לרסס גרפיטי. שתיים בלילה, שתי נערות מורדות ומתאבלות מרססות דמות ציורית בכל רחבי העיר, ורוקנרול״ בהמשך הפכו המסעות הליליים למסעות כתיבה שירה, בהתחלה בכתב יד ובהמשך, עם השבלונות המזוהות עמה. במקביל, למדה במחלקת הכתיבה והאמנות במנשר.

היום, בגיל 32, אחרי שנים ארוכות של כתיבת שירים על קירות היא מחזיקה בביוגרפיה זכיה בפרס אמן צעיר. ייצוג בגלריהותערוכות ברחבי העולם. אמנית הרחוב התברגנה, או שלהפך, זירת האמנות הבורגנית והשמרנית, קצת נפתחה וקיבלה לחיקה את אמנית הרחוב. אני בעד, בעד תנועה. 

בינתיים, אולי בהשפעת מינץ, אולי מדובר טרנד חוצה גבולות, אולי  זה פשוט קרה, מתוך תהליך טבעי, ואולי זה היה פה תמיד ולא הייתי מספיק עירנית? אבל שמתי לב שקירות תל אביב, התמלאו בטקסטים מסוגים שונים. 

הנה כמה שליקטתי בימים האחרונים